עד גיל 18 בערך, הייתי ילדה די מוזרה ומופרעת, אבל בסך הכל די בסדר. הייתי פעילה מאד, למדתי במגמת קולנוע, עשיתי סרטים, השתתפתי בהפקות, אהבתי לעבוד בצוות, הייתי יצירתית והפקתי חצי מהסרטים במגמה. בגיל 17 כבר היו לי כל מיני עבודות מגניבות, עבדתי ברדיו תל אביב וגם כתבתי לכל מיני מגזינים, מתחת למעטה חיצוני קצת אפל, הייתה הרבה תשוקה לחיים ולעשייה.
הגיע הזמן להתגייס
כל החברים שלי ממגמת קולנוע לא התגייסו לצבא, ואני התלבטתי. בסוף החלטתי כן להתגייס, היה לי חשוב לנסות, וגם להורים שלי זה היה חשוב, אז התגייסתי.
לא התאמתי למערכת הצבאית בשום צורה, לא הסתדרתי, המערכת דיכאה אותי, ואחרי בערך שנה השתחררתי על סעיף נפשי. (בהזדמנות אני אספר על הצבא – איך כיוונתי עוזי טעון לראש מול המג”ד ועוד!).
אחרי הצבא היה לי פתאום הרבה יותר קשה לתפקד, לא התקבלתי לשום עבודה הכי פשוטה, ניסיתי ללמוד קולנוע באוניברסיטה אבל איכשהו זה לא עניין אותי, לא הבנתי למה שום דבר לא מעניין אותי ושום דבר לא מצליח לי. זה קרה לאט לאט, הזדחל לי לעצמות. היו לי שתי חברות טובות מהתיכון, שהייתי באה, יושבת איתן, והיינו מדברות על כל מיני דברים, אבל לאט לאט נגמרה לי היכולת לדבר. הייתי מגיעה למפגשים, יושבת איתן במשך שעות ולא מוציאה מילה. בשלב כלשהו הפסקתי לדבר ורק כתבתי. מחברות על מחברות מלאות בשנאה עצמית ומילים פוצעות. התחיל להיות לי יותר ויותר קשה לצאת מהבית, הייתי חושבת מחשבות נוראיות והרגשתי תקועה בתוך הראש שלי, המצב התדרדר די מהר ולא הבנתי למה. הייתי יושבת בבית ובוכה רוב הזמן, שנאתי את עצמי מאד, הרגשתי שהכל דפוק בי, שאני לא מתאימה לעולם הזה, שאין לי סיכוי, שאני הבן אדם הכי דפוק בעולם, לא הבנתי למה אני סובלת, כעסתי על עצמי על זה שאני לא מצליחה לצאת מזה, שנאתי את הכל, לא יכולתי לחייך, לא יכולתי לדבר, מתישהו לא יכולתי גם לאכול.